משחק בסגנון-ישן בונה יכולות רציניות

משחק בסגנון-ישן בונה יכולות רציניות

אלכס שפיגל

ב-3 לאוקטובר, 1955, הופיעה לראשונה תוכנית הטלוויזיה "המועדון של מיקי מאוס". כפי שכולנו יודעים כעת, התוכנית הפכה במהרה לאייקון תרבותי, אחד מאותן מאורעות שעזר להגדיר תקופה. מה שפחות זכור אך חשוב באותה המידה, אם לא יותר מכך, הוא שעוד אירוע תרבותי מכונן קרה באותו היום. חברת הצעצועים מאטל (Mattel) התחילה בפירסום אקדח בשם “גרעפס הרעם” (Thunder Burp)

אני יודע – מי בכלל שמע על גרעפס הרעם?

ובכן – אף אחד.

הסיבה שבגינה הפרסומת הזו הינה חשובה היא שזה סימן את הפעם הראשונה בה חברת צעצועים כלשהי ניסתה לשווק תוצרת בטלוויזיה מחוץ לעונת חג-המולד. עד 1955, תקציבי הפירסום בחברות הצעצועים היו מינימאליות, וכך הזמן היחיד שבו יכלו למכור את מרכולתם בטלוויזיה היה בזמן חג המולד. אבל אז באה מאטל וגרעפס הרעם, אשר, לדבריו של הווארד שודקוף (Howard Chudacoff), היסטוריון תרבותי באוניברסיטת בראון, היה מעין קו פרשת מים היסטורית. כמעט בין לילה, משחקי ילדות התמקדו, כפי שלא היה מעולם, על דברים – הצעצועים עצמם.

"זה מעניין בעיני שכאשר מדברים כיום על משחק, הדברים הראשונים שעולים בראש הם צעצועים" אומר שודקוף. "כאשר אם הייתי חושב על משחק במאה ה-19, הייתי חושב על פעילות במקום על חפץ".

בפירסום שפירסם שודקוף לאחרונה על היסטוריית משחקי ילדים, הוא טוען כי במרבית ההיסטוריה האנושית מה שילדים עשו כאשר הם שיחקו היה לטייל בחבורות גדולות או קטנות, כמעט ללא פיקוח, ולהתעסק במשחקי דמיון חופשי. הם היו פיראטים ונסיכות, אצילים וגיבורי-על. בעצם, אומר שודקוף, הם בילו את רוב זמנם בלעשות מה שנראה כלא הרבה.

"הם אילתרו משחק, בין אם בחוץ… ובין אם זה היה בקרן רחוב או בחצר האחורית של מישהו," אומר שודקוף. "הם אילתרו את המשחק שלהם, הם פיקחו על המשחק שלהם, הם המציאו לעצמם את החוקים".

אבל במחצית השניה של המאה ה-20, טוען שודקוף, המשחק השתנה באופן קיצוני. במקום לבלות את זמנם במשחקי דמיון מתחלפים, סיפקו לילדים צעצועים יותר ויותר ייעודיים למשחק וכמו כן תסריטים מוכנים מראש. כלומר, במקום לשחק בשודדי ים עם ענף, הם שיחקו במלחמת הכוכבים עם חרב-אור. שודקוף מכנה את התופעה הזו המיסחור וההשתלטות על משחקי הילדים – טרנד שהחל לצמצם את מרחב הדמיון של הילדים.

אבל מיסחור היא לא הסיבה היחידה בגללה הדמיון נמצא במצור. במחצית השניה של המאה ה-20, אומר שודקוף, הורים נהיו יותר מודאגים בגלל בטיחות, ולכן נדחפו ליצור סביבות משחק בטוחות ואשר סכנות העולם החיצון לא יוכלו לחדור אליהן. חוגי קראטה, התעמלות, קייטנות – אלה יוצרים סביבות בטוחות לילדים, אומר שודקוף. והם גם עושים דבר אחד נוסף: עבור הורים ממעמד הביניים שהופכים יותר מודאגים מהשגיות, הם מציעים להעשיר את שכלו את הילד.

שינוי במשחק, שינוי בילד

בבירור הדרך שבה הילדים מבלים את זמנם השתנה. והנה העניין: מספר הולך וגדל של פסיכולוגים מאמינים שהשינויים הללו במה שילדים עושים גם שינה את ההתפתחות הרגשית והקוגנטיבית שלהם.

מסתבר שכל הזמן שבו שיחקו משחקי דמיון בעצם עזר לילדים לפתח כישור קוגנטיבי חיוני שנקרא תיפקוד ניהולי. לתיפקוד ניהולי יש כמה יסודות, אבל אחד המרכזיים הוא היכולת לרגולציה-עצמית. ילדים עם רגולציה-עצמית טובה יכולים לשלוט ברגשותיהם ובהתנהגותם, להתנגד לדחפים, ולהנהיג שליטה עצמית ומשמעת.

אנחנו יודעים שהיכולת של ילדים לרגולציה-עצמית התעממה. מחקר שנערך לאחרונה שיחזר מחקר של רגולציה-עצמית שנערך לראשונה בשנות ה-1940 המאוחרות, שבה חוקרי פסיכולוגיה ביקשו מילדים בגילאי 3, 5 ו-7 לעשות מספר תרגילים. אחד התרגילים הללו כלל עמידה במקום ללא ניע. בני ה-3 לא יכלו לעמוד ללא תזוזה בכלל, בני ה-5 יכלו לעשות זאת במשך כשלוש דקות, ובני ה-7 יכלו לעמוד בשקט פחות-או-יותר ככל שהתבקשו על ידי החוקרים. בשנת 2001, חוקרים שיחזרו את הניסוי. אבל, אלנה בודרובה (Elena Bodrova) – פסיכולוגית במוסד Mid-Continent Research for Education and Learning – אומרת שהתוצאות היו שונות בתכלית.

"בני ה-5 של ימינו התנהגו ברמה של בני ה-3 מלפני 60 שנה, ובני ה-7 של ימינו בקושי התקרבו לרמה של בני  ה-5 מלפני 60 שנה," בודרובה מסבירה. "כך שהתוצאות היו ממש עצובות."

עצובות מפני שרגולציה-עצמית היא חשובה מאין כמותה. תיפקוד ניהולי נמוך מקושר עם שיעורי נשירה גבוהים, שימוש בסמים ופשע. למעשה, תיפקוד ניהולי טוב הוא סמן יותר טוב להצלחה בלימודים מאשר ציון ה-IQ של ילד. ילדים שיכולים לנהל את רגשותיהם ולשים לב הם בעלי יכולת טובה יותר ללמידה. כפי שמסבירה חוקרת תיפקודים ניהוליים, לורה ברק (Laura Berk), "רגולציה עצמית מהווה חוזה התפתחות אפקטיבי בכל הגזרות."

החשיבות של רגולציה עצמית

לפי ברק, אחת הסיבות שמשחקי דמיון הם כלי כל כך חשוב בבניית משמעת-עצמית היא שבזמן משחקי דמיון, ילדים לוקחים חלק במה שנקרא דיבור-עצמי: הם מדברים עם עצמם על מה הם מתעתדים לעשות ועל איך הם מתכוונים לעשות זאת.

"למעשה, אם נשווה פעילות של ילדי גן ואת כמות הדיבור-העצמי שקורה בזמן הזה, נגלה ששפת-הרגולציה-העצמית הזו היא הגבוהה ביותר בזמן משחקי דמיון," ברק אומרת. "וסוג כזה של שפת רגולציה-עצמית… מופיע בהרבה מחקרים כמנבאת תיפקודים-ניהוליים".

ולא רק ילדים משתמשים בדיבור-עצמי כדי לשלוט בעצמם. אם נבחן שימוש של מבוגרים בדיבור-עצמי, אומרת ברק, "לעיתים קרובות אנחנו משמשים בזה כדי לעקוף מכשולים, לשלוט בכישורים קוגנטיביים וחברתיים וכדי לנהל את רגשותינו."

לרוע המזל, ככל שהמשחק יותר מובנה, כך יורד הדיבור-העצמי של הילד. שורש העניין הוא שמפני שהמשחק של הילדים כל כך ממוקד בשיעורים ובליגות, ובגלל שצעצועי הילדים מגבילים יותר ויותר משחק דמיון, לא ניתנת לילדים ההזדמנות להתאמן בשיטור עצמי. כאשר ניתנת להם ההזדמנות, אומרת ברק, התוצאות ברורות: הרגולציה-העצמית משתפרת.

"אחד מהאינדיקציות אשר חוקרים – ובהם אני – השתמשו בו… הוא המידה שבה, לדוגמה, ילד מנקה באופן עצמאי לאחר זמן משחק חופשי בגן," ברק אומרת. "אנחנו מוצאים שהילדים שהם בעלי היכולות הגבוהות ביותר במשחקי דמיון מורכבים לוקחים על עצמם את האחריות הזו… עם יותר רצון, ואפילו עוזרים ללא שנתבקשו לכך על ידי גנן."

אך למרות ההוכחות ליתרונות של משחקי דמיון, אפילו במסגרת ילדים בגילאי הגן, ישנה ירידה במשחקיהם של הילדים. לפי חוקרת ופסיכולוגית מאוניברסיטת ייל, דורותי סינגר (Dorothy Singer), מורים ומנהלנים בבתי ספר פשוט לא רואים את הערך שיש בזה.

"בגלל המבחנים, ובגלל הדגש שניתן על כך שממש חייבים לעבור את המבחנים הללו, מורים מתחילים להחדיר בילדים את הבסיס הלימודי יותר ויותר מוקדם. המשחק נראה כבזבוז זמן מיותר," אומרת סינגר. "יש לי כל כך הרבה מאמרים בהם תעדתי את קיצור זמן המשחק החופשי של הילדים, כאשר המורים בבתי הספר הללו משתמשים בזמן הזה לכישורים קוגנטיביים."

נראה שברדיפה של לתת לילדים כל יתרון באשר הוא – להגן עליהם, לגרות אותם, להעשיר אותם – התרבות שלנו, בלי משים, הרסה את אחת הפעילויות שעזרה לילדים יותר מכל. כל הזמן המבוזבז הזה לא היה כזה בזבוז ככלות הכל.

 

מאמר זה הופיע במקור באתר npr.org. לצפייה, לחצו כאן.

המאמר תורגם על ידי דוב לוונגליק באישור המחבר.

המאמר באנגלית: http://www.waldorftoday.com/2013/07/old-fashioned-play-builds-serious-skills